Ein HungerKünstler – Franz Kafka מתנת יומולדת

בתמונה: בילבי מחוות עדן באביב

אלתור לגבי שפה שאינה שלי, אבל אני אותה אוהבת, ואת האיש שכתב בה את הסיפור הזה

בשפת אמו, גם.

טיוטא, שהרי כל מה שבא בפני קפקא הריהו מצוי בתהליך

והפעם, שחרור מגוף, מולטידיציפלינארי

ובסוף, כן, קפקא עם סוף טוב

היה לו טעים, המזון, בחיי

קיבל תיאבון שם ליד הסוסים,

חתכת פנתר
*

אמן-רעב

בשנים האחרונות, העניין באמנרעב פחת מאוד. בעוד שבעבר, הוא היה שווה הרבה, ארגונן של כאלה מופעי ראווה בכוחות עצמו בימים אלה הן ממש בלתי אפשריים. אלה היו זמנים אחרים. אז, העסיקה עצמה כל העיר עם אמנרעב. מיומרעב ליומרעב גדלה ההשתתפות. כל אחד רצה לראות לפחות פעם ביום את אמנרעב. בימים שלאחר מכן נקבעו משמרות: במשך כמה זמן ניתן לפני הכלוב הקטן לשבת, גם בלילה נערכו ביקורים, והאפקט הוגבר על ידי לפידים. בימים יפים, היה הביקור בחינם.

עתה הוצג אמנרעב רק עבור הילדים, בעוד שעבור המבוגרים היה הוא רק שעשוע, בו הם השתתפו בשל האופנה, צפו בו הילדים בתדהמה, בפיות פעורים, ואחזו ידיים זה לזה כדי שלא לפחד. איך הוא חיוור, בטריקו שחור, עם צלעות בולטות בעצמה, אפילו כסא דוחה בבוז, מתיישב על קש פזור, מהנהן בנימוס, עונה לשאלות בחיוך מתוח, וגם דוחף את זרועו בין הסורגים לשחרר את תחושת הרזון שלו, אבל אז שוב שוקע בעצמו, לאף אחד לא אכפת, אפילו לא כל כך חשוב לו לנצח את השעון, שהיה הרהיט היחידי בכלוב, אך בכל זאת היה מביט בו בעיניים כמעט סגורות, ופה ושם לוגם מים מכוס זכוכית, בכדי להרטיב את שפתיו.      

*    

חוץ מהצופים המבוגרים היו עוד עומדים, שומרים נבחרי ציבור שם, מבקשי שחיטה, מכוערים במידה מספקת, תמיד שלושה באותו זמן, שהיתה להם המשימה, יום ולילה, לשמור על האמנרעב, כך שבשום פנים ואופן הוא לא יקח לעצמו מזון. הוא היה מייגע זאת רשמית, מציג זאת כדי להרגיע את ההמונים, כך שהחניכים ידעו היטב כי האמנרעב, היה, בזמן הרעב, בשום תנאים, בעצמו וללא שום מחוייבות, גם קמצוץ לא אוכל. ההומור של האמנות שלו לא הרשה זאת. באופן חופשי לא יכל כל שומר זאת להבין, ולכן נמצאו עבורו מדי לילה קבוצות שומרים, שביצעו שמירה רופפת ביותר, במכוון בפינה מרוחקת התיישבו אתו יחד, ושם במשחק קלפים העמיקו, בכוונה ברורה ליתן לאמנרעב מעט כיבוד, שבזכותו הוא יוציא מדעתו כמה סודות מן המלאי. שום דבר לא היה מייסר את האמנרעב כמו שומרים אלה. הם עשו אותו קודר. הם עשו את הרעב נורא קשה. לעתים התגבר על החולשה שלו ושר במהלך זמן הערות, כל זה רק היה, להוכיח עבור האנשים, כמה זה לא הוגן שהם חושדים בו.

*

דווקא חצי זה מעט, הם הם היו תוהים אז רק לגבי הכשרונות שלו, בעוד את עצמם הם מאכילים במהלך השירה. בהרבה עדיפים היו עבורו השומרים, שהיו ישובים צמודים לכלוב, בתאורת הלילה המציקה של החלל הם לא השתמשו, למעט אותו בפנסים האלקטרוניים שאותם האמרגן לרשותם הציב, האירו. אור הפלאש הזה לא הטריד אותו כלל, לישון לא יכל ממילא, ותמיד בעניינים יכל להיות, בכל תאורה ובכל שעה, גם בחלל צפוף ורועש. הוא היה מוכן ברצון, עם השומרים שלו את הלילה במלואו ללא שינה להעביר, הוא היה מוכן, איתם להתבדח, להם סיפורים מחיי הנדודים שלו לספר, ואז שוב לנרטיבים שלהם להאזין, הכל רק, עבור להחזיק אותם ערים, ועבור להיות יכול להראות תמיד, שאין לו בכליו דבר מזון, ושהיה רעב, כפי שאף אחד מהם לא היה יכול להיות. הכי מבסוט היה הוא, כאשר הבוקר בא, ולהם הייתה על חשבונם ארוחת בוקר עשירה מובאת, על זה הם היו משליכים את עצמם, גברים בעלי תיאבון בריא, אחרי ליל שמירה חרוץ.

היו למרות זאת אנשים, שבארוחת בוקר זו השפעת יתר על השומרים ביקשו לראות, אבל זה הלך יותר מדי רחוק, וכאשר שאל אותם אדם, האם היו רוצים לבצע את המשמרת לשם עצמם גם ללא ארוחת הבוקר, הם התנצלו, אבל לפי ההתנהגות שלהם, הם נשארו עדיין שם.       

*****

דברים אלה, למצער לא היו שייכים לרעב, אלה היו חשדות נפרדים. אף אחד לא היה יכול, את כל היום והלילה לצד האמנרעב ללא הפסקה, כמו שומר להעביר, אף אחד גם לא יכול היה מתוך צפייה עצמאית לדעת, אם אמנם ללא הפסק היה מורעב ללא רבב. רק אמנרעב בעצמו יכול היה את זה לדעת, רק הוא גם בו זמנית, יכול היה להיות צופה מרוצה לחלוטין. אך הוא היה שוב, בשל סיבות אחרות, אף פעם לא מרוצה, אולי היה הוא בכלל לא מסופק מהרעב, באשר כמה אנשים היו צריכים להתרחק מההפגנות שלו, באשר הם לא יכולים היו לסבול את המראה שלו, למעט כאשר היה כל כך כחוש מחוסר שביעות רצון עצמית. הוא בעצמו כלומר ידע, גם איך לא ליזום דבר, למעט הידע כמה קל היה הרעב, זה היה הדבר הכי קל בעולם, הוא לא הסתיר גם את זה, הם תפסו ממנו במקרה הטוב כצנוע, אבל בעיקר כתאב פרסום או כנוכל, הרעב לעומת זאת היה קל, כי הוא ידע איך לקיימו בקלות, ואפילו הייתה לו החוצפה, לאלתר אותו תוך כדי.

את זה שכולם היו חייבים אותו לתפוס, הוא כבר הרגיל את עצמו במרוצת השנים. אך כלפי פנים כרסם בו תמיד חוסר שביעות רצון, ועדיין אף פעם, לאחר אף תקופת רעב – עדות זו היה מוכרח לגבות ממישהו אחר – לא היה עוזב מרצונו החפשי את הכלוב. כזמן מירבי עבור הרעב, קבע האמרגן חמישים ימים. שמעבר להם הוא לא הרשה לו לרעוב, גם בערי העולם לא, ואכן מתוך סיבה טובה.

חמישים ימים בהם הנסיון הוכיח שניתן בהדרגה לגדיל את הפרסום ואת העניין של העיר תמיד לעודד, אז נכשל הציבור, וירידה ראויה לציון בפופולאריות נקבעה. היה, באופן טבעי, במידת הכבוד, הבדל קטן בין ערים וארצות, אבל כמו חוק, נקבעו חמישים הימים הללו כזמן מירבי. אז ביום החמישים, היתה הדלת המקושטת בפרחים נפתחת. קהל נלהב מילא את אמפי התיאטרון, מקהלה צבאית נגנה, שני רופאים נגשו לכלוב, בכדי למדוד מראש את האמנרעב, דרך מגפון הוכרזו התוצאות, ולבסוף הגיעו שתי נשים צעירות, שמחות בשל כך, שישר הן היו מופעלות, ורצו את  האמנרעב שתי פסיעות להוביל למקום בו, מעל שולחנות קטנים, סעודה מובחרת לחולים הוגשה.

באותם רגעים היה נאבק האמנרעב עם עצמו תמיד. אבל שוב הוא הניח מרצונו החפשי את זרועותיו הגרומות בידים המועילות שלעברו הושיטו הנשים, אבל לקום הוא לא רצה. מדוע ישר עכשיו אחרי חמישים ימים להפסיק? מקום בו הוא במיטבו, כאשר עוד אף פעם לא היה בכזה שיא של רעב? מדוע רצה אדם ממנו את התהילה לשדוד? חזרה לרעב, לא רק האמנרעב של כל הזמנים להיות, כפי שהסתבר שכבר היה, אבל גם עוד את עצמו לפגוש מעל, עד דלא ידע. אז ליכולתו לרעוב, לא הרגיש גבולות. מדוע היה ההמון הזה, שנתן לו כל כך הרבה הערצה, כל כך חסר סבלנות אתו? כאשר הוא עבר את זה, עדיין שוב לרעב, מדוע הם לא יכלו לסבול את זה? גם הוא היה עייף, ישוב היטב בקש, היה צריך את עצמו עתה גבוה וארוך ליישר, ואל האוכל, שגרם לו כבר מהתצוגה בחילה, ללכת. את האמירה שלו, הוא רק מתוך התחשבות בנשים חסם בעייפות. והוא הרים את מבטו לעיניים שנראו לכאורה כל כך חברותיות, אך למעשה של נשים כל כך אכזרייות, וסגר אותן בחולשה סרבנית, לתוך ראשו הכבד במיוחד.

אבל אז קרה מה שתמיד קרה. האמרגן הגיע – המוזיקה עשתה את הדיבור לבלתי אפשרי – הרים את ידיו בשקט מעל האמנרעב, כאילו הוא מזמין את השמיים, להם את עבודתו מעל הקש להראות, את הקדוש מעונה האומלל שלהן, זה שהאמנרעב למרות זאת היה, רק בתחושה אחרת לחלוטין. תפס את האמנרעב סביב המתניים הצרות, רצה ליצור אמינות באמצעות הזהירות המופרזת, עם איזה דבר שברירי הוא מתעסק כאן, ומסר אותו – לא בלי לטלטל אותו מעט בסתר, כך שהאמנרעב את הרגלים והמתניים ללא שליטה פה ושם הניע, אל בין נשים שנעשו חיוורות כמוות.

עתה סבל האמנרעב מהכל, הראש נח על החזה, זה היה, כל מה שראה נסוב, והחזיק את עצמו בחוסר בהירות. הגוף היה חלול, הרגלים לחצו את עצמן כמעט עד הברכיים ביחד, מגרד את הרצפה, כך, כפי שראה זאת לא למעשה, בפועל חיפשו הרגלים קודם כל, ובגדול, למרות שמאוד קטן, את העומס של הגוף, שרבץ על אחת הנשים, מאלה שחיפשו עזרה, עם נשימה מעופפת – כך היא לא תיארה לעצמה את הכבוד הזה -בהתחלה את הצוואר מתחה ככל האפשר, לשמור על הפנים מנגיעה מזערית ככל האפשר עם האמנרעב, אבל זה לא הצליח לה, ובנות הלוויה שלה לא הגיעו לעזרה. אז היא הסתפקה בהרעדת ידו של אמנרעב, צרורות עצמות קטנות אלה, לפניה לשאת, תחת פרצי הצחוק והבכי שבחללים, ולמשך זמן רב, מלצרים בכוננות צריכים היו להתחלף.

אז הגיע האוכל, ממנו האמרגן לאמנרעב מעט העביר, תחת פטפוטים מצחיקים, בכדי שתצומת הלב למצב האמנרעב תבוא לידי ביטוי. אז נעשו עדיין דיבוריי משקה שהקהל צריך, אילו שלכאורה נעשו בלחש בין האמרגן לאמנרעב. התזמורת העצימה הכל באמצעות תרועת חצוצרה, אנשים נפרדו, ולאף אחד לא הייתה זכות לשאת מראה של חוסר שבועות רצון, אף אחד, רק האמנרעב, תמיד רק הוא.

כך חי הוא עם הפסקות שקטות שבשגרה שנים רבות, בזוהר לכאורי, מכבוד העולם, אבל בעיקר במצב רוח קודר, שתמיד עדיין נעשה קודר עוד יותר מכך, שאף אחד לא לוקח את עצמו ברצינות. במה ינחם אדם את עצמו? מה נותר לו לאחל לעצמו?

וכאשר לעצמו פעם אחת נוחות מצא, אז הוא הצטער על עצמו, ורצה להבהיר לעצמו שהעצבות שלו, שכנראה באה מהרעב, יכולה היא, חוץ מבזמני הרעב המתוזמנים, לקרות, שהאמנרעב עם השתוללויות זעם לעצמו ענה, והתחיל להפחיד את כולם, כמו בעל חיים בכלוב התחיל להתנער.

אמנם היה, עבור תנאים אלה, אמצעי ענישה מאת האמרגן, להם הוא נעתר ברצון. הוא התנצל עבור האמנרעב בפני ציבור שנאסף, הודה, שרק בגלל הרעב, עבור אנשים עשירים, לא ללא עצבנות רעיונית נוספת, ההתנהגות של האמנרעב יכולה לעורר מחילה. יחד עם זאת באו גם ההסברים לטענותיו של האמנרעב, הוא יכול היה זמן רב יותר לרעוב, מאשר רעב בפועל. שיבח את השאיפה הגבוהה שלו, הרצון הטוב, ההכחשה העצמית הגדולה, אשר בהחלט כלולים בהצהרה זו, חיפש אז, את הטענה פשוט ובדיוק באמצעות תוכנית מצולמת, שבאותו זמן נמכרה, להפריך, אז בתמונות, ראה אדם את האמנרעב ביום הרעב הארבעים, במיטה, כמעט כבוי מאפיסת כוחות. את אלה היה האמנרעב מכיר היטב, אבל תמיד עיוותים חדשים במציאות שלו, היו עבורו יותר מדי.

מה היה הטעם לסיום מוקדם של הזמנרעב, יציג אדם כאן את הסיבה!, כנגד אי ההבנה הזו, כנגד העולם הזה להאבק באי ההבנה, היה בלתי אפשרי. עדיין הייתה לו עוד תקוה טובה ולוהטת בכלוב לאמרגן להקשיב בבוהק הצילומים, עזב הוא רופף את הסורגים, שקע הוא באנחה בקש חזרה, והקהל השקט יכל שוב להתקרב ולצפות בו.

כאשר העדים, שנתיים אחר כך, חשבו לאחור על הסצנות שלו, הם לא הבינו את עצמם. מאז, ביינתיים היו שציינו שמהפך ארע, כמעט לפתע אז התרחש, חייבת להיות לזה סיבה עמוקה יותר, אבל את מי ששכב שם, למצוא אותו, אך בכל מקרה ראה עצמו יום אחד האמנרעב המפונק עוזב את הקהל שוחר ההנאה, אשר העדיף לתצוגות אחרות לזרום.

רק פעם נוספת אחת האמרגן איתו דרך חצי אירופה נסע, בכדי לראות, האם פה ושם ניתן עוד למצוא את העניין הישן. הכל לשווא, כמו בהסכם סודי כמעט סלידה כנגד הופעות הרעב נוצר.  באופן טבעי זה לא היה יכול במציאות באופן פתאומי להגיע, ואדם הזכיר לעצמו עתה, לאחר הדברים, על פעמים שהיתה לו שכרות מההצלחה ולא שם לב מספיק, לא מספיק הוטבע, הרשה יותר מדי דיכוי. אבל עתה משהו כנגד זה לעטות, היה מאוחר מדי.

אמנם היה זה בטוח, שיום אחד שוב גם לרעב יגיע הזמן. אבל לחיים לא הייתה זו נחמה. מה צריך אז האמנרעב לעשות? הוא, שכמה אלפי תשואות צבר, לא יכל להציג את עצמו מעל במות של שווקים שנתיים קטנים, ובשביל מקצועות אחרים לאמץ, היה האמנרעב, לא רק יותר מדי זקן, אלא גם מבין הרעבים באופן קיצוני מוערך, כך אמץ אותו האמרגן, חבר לקריירה שאין כמותו, והרשה לעצמו בקרקס גדול לעסוק, לשמור על הרגישויות שלו, ובכלל לא הציג את תנאי החוזה.

קרקס גדול יותר והאורח שלו, תמיד יותר שווים, וחיבור של בני אדם, בעלי חיים ומצלמות יכול בכל זמן להדרש. גם אמנרעב, בהתאם לדרישות צנועות, כמובן, וחוץ מזה, היה זה עדיין במקרה המיוחד הזה, לא רק הביצוע של האמנרעב עצמו, שהיה מתקבל, אלא גם עדיין השם הישן והמפורסם שלו, כך יכול היה אדם, מטבע המופע, לא לספוג ירידה באמנות. לא לומר פעם אחת, שמה שאינו בשימוש אינו מצוי יותר בשיא של יכולותיו, אמן בעל מעמד לא ביקש להמלט לתוך מודעות של קרקס, להיפך, האמנרעב בטוח היה שהוא אמין, ושהיה מורעב לא פחות טוב מאשר קודם, כן הוא אף טען, שכאשר אדם משקיט את רצונותיו, זה מבטיח לו את עצמו ולא אחר, למעשה לראשונה עכשיו, מצוי העולם בהפתעה לגיטימית, דעה שיש בה מבט לאחור על קולו של הזמן, אשר האמנרעב בלהטו בקלות שכח, ולאנשי המקצוע רק חיוכים גרם.

אבל בבסיס לא איבד גם האמנרעב את המבט לעבר התנאים הממשיים, וקרא לכך תובנה עצמית מובנת מאיליה, שאדם אותו עם הכלוב, לא כגולת הכותרת המרכזית בהמון יקבל, אלא בחוץ, במקום שנגיש די בקלות, ליד האורוות ישוכן. כרזות גדולות, וצבועות בשלל צבעים מיסגרו את הכלוב, והודיעו, מה היה שם לראות.

כאשר הקהל, בהפסקות ההופעה, לתצוגה הגיע, בשביל לצפות בבעלי החיים, היה זה כמעט בלתי נמנע, שדרך האמנרעב הוא היה עובר, ומעט שם השתהה, אנשים היו אולי זמן רב יותר אתו נשארים, אם לא היו נלחצים במעברים צרים לאחר מכן. התבוננות שקטה וארוכה הייתה בלתי אפשרית. זו הייתה גם הסיבה, מדוע האמנרעב לפני זמני החיפוש הללו, שאותם, כמו את מפעל חייו באופן טבעי היה מייחל לעצמו, אך מהן גם עדיין חשש.

בהתחלה כמעט שלא יכול היה להפסקות המופע להמתין, מרגש היה את עצמו בהמון המתפלץ כנגד, עד שהוא רק יותר מדי מוקדם – גם ההונאה העצמית המתמשכת, הכמעט ידועה, לא שרדה את הנסיון -  השתכנע שזה לפחות התשקיף שאחרי, תמיד עוד, ללא יוצא מן הכלל, אנשי ביקור האורוות היו,. והמבט הזה מרחוק נשאר כמעט תמיד היפה ביותר. אז כאשר הם רק אליו היו מובאים, השתולל הוא מייד בצעקות ובגידופים ברציפות ויצר משחקים חדשים, מי אשר – הם נעשו במהרה עבור האמנרעב הכואבים ביותר – ביקשו לצפות בנעימות, לא משהו מתוך הבנה אלא מתוך הומור והתרסה, וכל אלה, אשר בלילות עד האורוות נגשו.

היו מקבצים גדולים, ואז באו המסתרכים, ואת אלה למרות זאת, לגביהם הוא כבר לא הכחיש, נעמדו בכדי להשאר, כל עוד מה שיש להם זו רק תשוקה, חפוזה, עם צעדים ארוכים, כמעט ללא מבט צדי, עברו בהפסקות בכדי להגיע אל בעלי החיים. למרות זאת, לא לעתים קרובות, היה מזל, ואב עם ילדיו היה מגיע, עם האצבע מול האמנרעב מצביע, מבהיר בפירוט, מה מחזיק אותו פה, משנים קודמות תיאר, איך גם הוא, עם חוויות דומות, אבל בלתי ניתנות להשוואה, חלק גדול מהחוויה היה מכיר, ואז הילדים באמצעות חוסר הנוחות שלהם, את ההכנה המוקדמת מבית הספר ומהחיים קיבלו, אכן תמיד עדיין נותרו חסרי הבנה, מה היה הרעב שלו?

אבל עדיין בברק של עיניו החוקרות משהו מהחדש, הבא, הזמנים האדיבים יותר נחשפו. אולי, כך אמר לעצמו האמנרעב אז לפעמים, הכל יעשה קצת יותר טוב, אם המיקום שלו לא כל כך קרוב ליד הארוות יהיה. אז האנשים היו באמצעות זה, את הבחירה יותר מדי בקלות עשו, לא לשכוח ששם, הנשיפות של החווה, חוסר השקט של בעלי החיים בלילה, הבשר החי שהובא לטורפים, הצרחות ליד עמדות הפיטום, מאוד פגעו בו, וכל הזמן היה מדוכא. אבל באשר למיקום, לשנות אותו, לא העז. תמיד הוא הודה לבעלי החיים,  שהביאו את המון המבקרים, בניהם פה ושם גם אחד עבור עצמו יכול היה למצוא, ומי יודע, היכן אדם אותו היה מסתיר כאשר הוא בקיום שלו היה רוצה להזכר, ועם זאת גם בשל כך, שהוא בדיוק שם, רק מכשול על הדרכים אל הארוות היה. מכשול קטן, למרות שתמיד מכשול קטן יותר. אדם הרגיל את עצמו ללבד, בזמנים אלה, ותשומת לב עבור אמנרעב היה קשה לתבוע, עם הרגלים שכאלה, את פסק דינו עם עצמו היה מדבר. הוא העדיף רעב טוב, כפי שרק הוא יכל, והוא עשה זאת, אבל הוא לא יכול היה להציל, אדם היה עובר על פניו. ניסה עבור מישהו, את האמנות הרעבה להבהיר! מי שלא היה מרגיש את זה, לו לא יכול אדם היה להסביר. הכתובות היפות נעשו מלוכלכות ובלתי קריאות, אנשים קרעו אותם מסביב, אף אחד לא שם לב לכך, ולא העמיד אותן מחדש, הטבלאות עם הספרות, חיווי ימי הרעב, שהיה בהתחלה במלוא תשומת הלב יומיום מתחדש, נשאר כבר הרבה זמן זהה, אז אחרי השבוע הראשון היה הצוות את העבודות הקטנות הללו בעייפות עושה. וכך צם האמנרעב יותר, כפי שבעבר חלם, וזה הצליח לו ללא מאמץ כל כך, כפי שהוא חזה, אבל אף אחד לא ספר אף יום, אף אחד, והאמנרעב בעצמו לא ידע, לאיזה אורך הגיע הצום כבר, וליבו היה כבד. וכאשר פעם אחת בזמן עצלן אחד  נותר עומד, את עצמו מול הספרה להצחיק, בצחוק עשה ועל ורטיגו דיבר, אז זה היה לתחושתו השקר המטומטם ביותר, איזו אדישות וזדוניות של ילידים ניתן היה למצוא, אותה האמנרעב לא נשא, הוא עבד ביושר, אבל העולם רימה אותו בשביל המשכורת שלהם.

דווקא עברו ימים רבים נוספים, וגם לזה היה סוף. פעם הרגיש מפקח מעל הכלוב, והוא שאל את הפועלים מדוע כאן הכלוב הטוב ובר השימוש, עם הקש הרקוב ללא שימוש עומד. אף אחד לא ידע זאת, רק הוא האחד שבעזרת לוח המספרים נזכר באמנרעב. אדם בחש עם מוט בקש, ומצא את האמנרעב בפנים. אתה צם עדיין תמיד? שאל המפקח, מתי אתה סוף סוף מסיים? תסלח לי על הכל, לחש האמנרעב, רק המפקח שאת האוזן בין הסורגים הניח, שמע אותו, בהחלט, אמר המפקח, והניח לו את האצבע על המצח, ועם זאת ביקש את המצב של האמנרעב לצוות להציג, אנחנו מתנצלים בפניך, כל הזמן רציתי, שאתם תעריצו את הרעב שלי, אמר האמנרעב, אנחנו מעריצים, אמר המפקח האדיב, אתם צריכים לא להעריץ, אמר האמנרעב, טוב, אז אנחנו לא מעריצים, אמר המפקח, מדוע איננו צריכים להעריץ? משום שאני מוכרח לרעוב, אינני יכול אחרת, אמר האמנרעב, אז פשוט להסתכל, אמר המפקח, מדוע אינך יכול אחרת? משום שאני, אמר האמנרעב, העלה את הכלוב מעט ודיבר כמו בנשיקה, עם שפתיים שפיציות, ישירות לאוזן של המפקח ממול, כך לא היה אבוד. משום שאני איני יכול למצוא את המזון, שיהיה לי טעים. מצאתי זאת, האמן לי, לא עשיתי שום רעש, ואותי במלואי אוכלים כמוך וכמו אחרים. זו הייתה המילה האחרונה, אבל עדיין בעיניו השבורות היה קבוע, כבר גם לא שכנוע גאה יותר, שהוא ימשיך לצום.

עכשיו תעשו סדר, אמר המפקח, ואדם קבר את האמנרעב יחד עם הקש. בכלוב הושם פנתר צעיר. זה היה בעצמו התאוששות מוחשית מהתחושה המשעממת, בה כל כך הרבה זמן בכלוב משמים את החיה הפראית הזאת משליכה עצמה סביב לראות. הוא לא הרגיש כלום, המזון, שהיה לו טעים, הובא ללא דברי התודה הארוכים של השומרים, לא פעם אחת החופש היה חסר לו. זהאצילי, להיות עם כלהצרכיםכמעט עד קרע,
גוףמצויד,נראה שישגםאת החופשלהסתובב. אי שם, במערכת השיניים, הם נתקעו. ושמחת החיים באה באופן כזה כמו גחל מחוץ לעשן שלו, שזה עבור הצופים לא היה קל, להחזיק מעמד בעמידה. אבל הם התגברו, הסתובבו סביב הכלוב, ורצו איתו בכלל לא להתערבב.           

 

תגובה למאמר

כתיבת תגובה למאמר

380
מילים

עיצוב: מיכאל גולןבנייה: תום רושקו