מרחבים, זמנים ורכבות ביצירות המוקדמות של לאה גולדברג. מאמר קצר מאת מי-טל נדלר

לפני ארבעים ושלוש שנים, בחמש-עשרה בינואר 1970, מתה המשוררת, המתרגמת וחוקרת הספרות לאה גולדברג. המסה החותמת את חודש ינואר 2013 מוקדשת ליצירתה

מי-טל נדלר

 

בראיון עם א"ב יפה אמרה פעם לאה גולדברג: "אצלי אין הדברים מחולקים כל-כך, הדברים מצטברים ומבקשים ביטוי כלשהו". גולדברג תיארה תהליך כתיבה פרטי שאינו מאפשר חילוק של היצירה הספרותית לאידיאולוגיות נוקשות ומגויסות. ומנגד, הדברים מצטברים, ונטמעים בתוך היסטוריות שמחלחלות גם ליצירה הספרותית – בין אם זו אהבה והתשוקה-לאהבה, ובין אם זו חוויה של גלות וגעגוע לתרבות אחרת, לנופים ולמורשת הגותית ואמנותית. בכתיבה המוקדמת של גולדברג הערבוב הזה בין נופים ציבוריים, מרחבים פרטיים, זכרונות ממשיים וזכרונות בדויים בולט במיוחד. זוהי כתיבה על היעדר וכתיבה מתוך אימוץ של סף, כתיבה על מרחבים וכתיבה שהתרבות והספרות הישראלית עשו מאמץ אדיר להדחיק, אך ביצירה של גולדברג זהו היעדר מוזר. מוזר דווקא משום עושרו: מעין אינסוף היעדר, תמיד בתנועה, מוקף התרחשות וכמה שכבות וממדים סביבו. ובכל זאת – רִיק נוכח, עמדה של בין לבין והעדפת ריבוא האפשרויות שהמקומות הללו מאפשרים. ביצירות המוקדמות הדבר ניכר בתנועתם המוזרה של הגיבורים בתוך מרחבים וזמנים נזילים. מקומות של סף: רכבות, חשמליות, סיפורים שמתרחשים בין תחנה לתחנה, נופים מדומיינים שמבצבצים מתחת לנופים הממשיים, זמן הווה שנמסך אל עבר אינסופי, או זכרון שלא קוטע את עצמו וממשיך להתקיים כאופציה אפשרית בעולם.

בסיפור קצר בשם "האדם וחדרו" שגולדברג כותבת בגיל עשרים ושלוש, שנה לפני עלייתה לישראל, היא משרטטת מרחב פשוט של חדר – יש שם חלון, ומראה ושעון ואדם בתוך החלל הזה. אבל משהו לא מסתדר שם, כיוון שהאדם אמנם נמצא פיזית בחדר, אבל נפשית הוא נעדר. בצורה מעט קנטיאנית, אפשר להגיד שהחפצים באותו חדר נשארים "כממשות סגורה בפני עצמם". החלון אמנם מואנש ומביט באדם, והמראה משקפת בנאמנות אכזרית פנים של אישה לא יפה שהיתה שם לפני שעה, אבל כאשר "החדר עומד על תילו" האדם מתנועע, מביט בתכולת החדר ולא נמצא שם. בִּמקום זה הוא ממשיך חיים מקבילים, במרחב מדומיין: "העיניים ראו במשך היום את השולחנות, את הכסאות את כוננית הספרים, את הוילון. אבל העיניים חשבו באותה שעה על מראות אחרים ולא ידעו מה הן רואות".

המתח בין המרחב הממשי למרחב המדומיין ובין זמן מדיד לזמן נפשי הוא נושא מרכזי אצל גולדברג. כך למשל, בסיפור "אורח", ישנו אדם זקן שנמצא בין מסע למסע, והוא "תלוי על בלימה" כיון שהוא נקלע אל עיר שפעם האדם הצעיר שבו היה שייך אליה. ב"יריד המודעות המנומר" הוא מוצא את החדר שהתגורר בו והולך לחפש אחר העבר שלו, אבל בתוך החפצים הישנים נמצאים:

רגעים שקפאו. ימים שנתאבנו. היה להם הווה. הווה שנמשך חודשים ושנים, אולי תמיד. כבניינים איתנים עמדו החפצים על חוף נהר זורם. ובתוך הנהר שט הוא – האדם שט, לא כספינה קלת מפרש היודעת את מטרתה, כי אם כסירת נייר קטנה שילד שוכב עשאה מגיליון נייר קרוע מתוך הדקדוק הצרפתי, שנמחקו בו כל המילים ולא נשארה אלא כתובת ללגלגנית וקצרה – Passé indefinit – עבר בלתי קבוע, שלא נגמר, עבר שוטף לתוך עבר שני, עבר אינסופי. האדם התקנא בחפצים. הם לא היו אורחים. הם היו בבית.

העבר ששוטף לתוך העבר השני, האינסופי, וממשיך להתקיים כרגעים של הווה שנמשכים "אולי תמיד", הוא גם אופציה אחרת של חיים, חלומים אולי, אבל אפשריים לגמרי. בין שני סיפורי החיים הללו האדם שט, או נכון יותר נסחף ממרחב וזמן אחד למשנהו, וממילא כל הסיפור הזה בנוי במכונת של זמנים ומרחבים שמכפילים עצמם כמו אינספור בבואות, "בין מסע למסע": הסיפור מתחיל עם אדם שנמצא בין תחנה אחת לתחנה אחרת, ממשיך בתיאור אדם שנמצא בין זמן עבר לזמן הווה, עובר דרך תיאור מרחב שהמשיך להתקיים "אולי תמיד" במקביל לחייו של האדם הזקן, ונגמר בתחושת ביתיות של חפצים, לא של האדם. כך שגולדברג יוצרת שכבות של מרחבים וזמנים שמתקיימים כביכול במקביל, והאדם זרוק ביניהם. נקודת המבט הכפולה והמפוצלת הזאת אופיינית לרוב למהגרים שעזבו חיים במקום אחד והתחילו אחרים. רונית מטלון מתארת את העמדה הנפשית הזאת בצורה מעניינת. כשהיא מדברת על משפחתה היא מאפיינת את זהות המהגר כמצב תודעתי קבוע של תזוזה ממקום למקום, מנקודה אחת לאחרת, במקום שהוא לא מקום ממש, אלא אמצעי תעבורה של זהות, שהמרכיב הכמעט יחיד הקבוע בה הוא התזוזה. את התזוזה התודעתית הזאת היא מדמה לאווירון: "המהגר הטוטאלי, זה שלא רק טס באווירון אלא הוא עצמו כמין אווירון, נושא אתו ממקום למקום רשמים, שפות-אם ושפות-אב, רעיונות, צבעים ופרצופים, ומצליב אותם בלי הרף אלו באלו". אצל גולדברג אלו הם רכבות וקרונות בלי סוף.

בשדות המנומרים האלה, הרוצים לשוב אל העבר

"אורח" נכתב ב-1935, כשגולדברג הייתה בת עשרים-וארבע, סמוך לעלייתה לישראל. "טבעות עשן" נכתב עד גיל עשרים ושלוש, וכבר שם נוכח אותו עולם דימויים. כך למשל, בשיר "שדות מנומרים" מופיעה תנועה בתוך קרון, לא כמרחב נסיעה בלבדי המאפשר להגיע מנקודה A ל-B, אלא כמצב תודעתי של זהות תהליכית: "בַּקָרוֹן. שָׂדוֹת מְנֻמָּרִים,/ וְלִבְנִים הַמְרַקְּדִים בַּיַּעַר./ לְבָבִי רוֹצֶה לִכְתֹּב שִׁירִים/ עַל הַעִיר, שֶׁבָּהּ נִשְׁאַר הַנַּעַר". ואילו בשיר [ב] והאחרון במחזור הזה היא כותבת: "הַשָׁדוֹת הַמְנֻמָּרִים הָאֵלֶּה/ יְלַווּ אוֹתִי עַד סוֹף דַּרְכִּי,/ שִׁיר פַּסִים כְּלַחַשׁ הַמְּטֻטֶּלֶת –/ דֹּפֶק הַיָּמִים הַמִּתְחַמְּקִים.// זֶה אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּעִיר אַחֶרֶת/ יְנַשֶׁק מִלִּים בְּזִכְרוֹנוֹ./ בַּמַּסָּע אֲנִי – הַמְשׁוֹרֶרֶת – / אֶת שִׁירִי אַרְעִיל בִּיגוֹנוֹ.// אֵיךְ אֵדַע אִם כְּבָר הֵבִין הַנַּעַר,/ שֶׁאֲנִי הָלַכְתִּי לִבְלִי שׁוּב?/ לְבָבִי נִתַּק, כִּבְחֹד הַתַּעַר,/ אֶת הַפְּתִיל הָרַך וְהָאָהוּב.// בַּשָׁדוֹת הַמְנֻמָּרִים הָאֵלֶּה,/ הָרוֹצִים לָשׁוּב אֶל הֶעָבָר,/ יַעֲלֶה יְבוּל שִׁירָה מֻרְעֶלֶת/ מִמַּלְקוֹשׁ מִלּוֹת-הָאַהֲבָה". השירה, אם כן, היא לא הגעה, אלא "שיר פסים כלחש המטוטלת" בתוך קרון שבו נוף של נסיעה הוא הנוף שילווה אותה תמיד בתשוקה לחזור אל העבר, אל העיר ואל הנער. אבל מתוך מרחב הביניים הזה עולה גם יבול השירה שניזונה מן המקום הסיפי, הארעי, והבחירה של גולדברג לאמץ את הסף כעמדה נפשית מאפשרת למזג בין מרחבים ותרבויות ולטשטש ביניהם.

כאן החלה הנקודה "שלי", היהודית

בניגוד למשוררים וסופרים רבים באותה תקופה שניתקו עצמם מהעבר, גולדברג מעולם לא ניתקה עצמה מנופי הילדות. היא נולדה בקניגסברג, גדלה בקובנא שבליטא, למדה בברלין ובבּוֹן ונופים אלה נחרטו בה. בחלופת מכתבים בין גולדברג לחברתה מינה לנדוי, כותבת גולדברג ב-1932: "מה שאת כותבת על ארץ ישראל קרוב לי עכשיו מאוד. אני בכלל באתי לידי החלטה, שאין בעולם הזה חתיכת-אדמה מלבד הארץ, שאהיה שם בביתי. במוקדם או במאוחר אני אראה את גבי הקפוץ לאירופה החביבה". ואחרי שבועיים היא כותבת: "בשבילי יש אחיזה רבה בספרות העברית. בזמן האחרון הדבר נעשה לי מדי יום חשוב יותר ויותר". גולדברג הצעירה עשתה החלטה ברורה לכתוב בעברית, וחלופת המכתבים עם לנדוי היא תרגול ברכישת שפה. בליטא היא לא ראתה מקום אידיאלי, היא אפילו די בָּזה למקום הזה, וב-1933 אחרי שכבר אי אפשר להמשיך את השהות בגרמניה, היא חוזרת לליטא וכותבת ללנדוי: "בפרובינציה הליטאית האדם הולך ומתנוון. אין כאן מזון לרוח האדם". אבל גולדברג חוזרת שוב ושוב לנוף הילדות הליטאי לאורך כתיבתה. היא מביטה בנוף ממשי ורואה נוף אחר, מדומיין, וכך בסיפור "נכר" היא אוהבת את פריחת הערמון בימות האביב בארץ הזרה, "משום שהזכרתני עץ ערמון אחר ופריחה אחרת. אותו אילן שבע הימים ורחב הפארות, אשר ניצב איתן ומלכותי בשער החצר של בית ילדותי הירוק", ובהמשך היא כותבת: "חשבתי שבתיאור פריחה כזאת אפשר יהיה פעם, מקץ שנים רבות, כשיהיה כל זה זכרון רחוק, לפתוח סיפור, אולי את סיפור חיי שלי", ואמנם כתיבת הסיפור לאחר שנים היא אכן כתיבה של סיפור חייה, אך זוהי כבר כתיבה מתוך הכרה שהנוף שנחקק בזכרון ממוסגר ולא ניתן לגעת בו: "אסע הביתה", אמרתי וחשתי את השקר שבמילה "הביתה". אני היחידה בחדר זה הייתי בת בלי-בית [...] כאן החלה הנקודה "שלי", היהודית, ואין זה לפי הבנתם של אלה". אבל המחשבה על כתיבת הגן עם עץ המגנוליה המלבלב שמזכיר נוף אחר מתחילה להשתקף בתוך עצמה "פעמים אין מספר ולא היה לה סוף", והתנועה בין נוף הילדות הנעדר להיעדר הבית, היא שמקדמת בסופו של דבר את הסיפור הזה.

מתוך הנוף הרגעי האחד

הבחירה הפואטית של גולדברג שלא ליצור חיץ בין העולם האירופי לעולם העברי הארצישראלי ה'חדש', בין אם היתה מכוונת ובין אם טבעית, יצרה דמות 'אני' שאינה ממוסמרת לאידיאולוגיה אחת או לחילופין נלחמת באידיאולוגיה אחרת. גולדברג לא הכפיפה את יצירתה לזמן ולמקום פוליטיים היסטוריים. על אף שניתן לראות את מאורעות ההיסטוריה ניכרים בשירתה, היא ביקשה לקיים את השיר כיחידה אוטונומית בעולם, תוך שהיא נמנעת מדרכי ההסמלה ומתפישת השירה כפלטפורמה לבחינת גורל היהדות, הציונות ותפיסת ההיסטוריה שאפיינו את שירתם של שלונסקי ואלתרמן למשל. אולם דווקא כתיבה זו, המאפשרת לשני העולמות להתקיים בנקודות המתח, בסתירות ובהיעדר, היא שהופכת את גולדברג ליוצרת שבשירתה מתחברים ומתפרקים נופים וזמנים ממשיים ומדומיינים, שעולים מתוך הנוף הרגעי האחד.

לאה גולדברג. צילום: דוד אנדרמן

מי-טל נדלר היא משוררת ודוקטורנטית לספרות ותרבות ישראלית

תגובה למאמר

כתיבת תגובה למאמר

380
מילים

עיצוב: מיכאל גולןבנייה: תום רושקו